Whiskology - ויסקי בלוג

לפני שנה כתבתי פוסט על הבראסרי, בעקבות חוויה לא נעימה שעברתי שם. מקקים, מנות שלא הגיעו, צפיפות, אנטיפתיות של מלצרים, מה שתרצו. רוב התגובות לפוסט תיארו חוויות דומות באותו המקום. לא מזמן הופיעה מתחת לפוסט (בבלוג הישן) תגובה חדשה ומשתלחת מאת "איתן", ששעשעה והעציבה אותי בו זמנית. חשבתי להגיב שם, בבלוג הישן, ואז חשבתי שיהיה הרבה יותר נחמד לעשות מזה פוסט, כי כבר מזמן שלא עסקתי כאן בנושא השירות – בברים, מסעדות וכל השאר. אז קודם כל, הנה התגובה של איתן:

"אולי במקום לקטר כל היום ולבקר, תעבדי יום אחד במסעדה/בר, ואולי תביני שאת פשוט חיה בסרט. שירות זה דבר חשוב, והוא הבסיס לחוויה שאותה מתיימרים בר / מסעדה להעניק ללקוח, אך הקנטרנטת שלך כאן וגם בביקורת נוספת שכתבת על נורמה ג’ין מוכיחה כי את פשוט מפונקת עם סטנדרטים לא הגיוניים. בתחום הזה עובדים בני אדם ולא רובוטים. אז אם את מעוניינת לקבל שירות אנושי, דעי שאת חשופה לטעויות, רגשות, אמוציות, ועוד הרבה דברים שמאפיינים בני אדם. אז תרדי מהעץ שאת טיפסת עליו, אחרת לעולם לא תהני. חבל. ההפסד הוא רק שלך!"

השתעשעתי קצת מהקריזה שתקפה את איתן המגיב העלום, והצטערתי בגלל הגישה, שמאפיינת לצערי לא מעט בעלי ברים/מסעדות, ודרכם, גם את נותני השירות שהם מעסיקים (ואני מניחה שאיתן נמנה על אלה או אלה). בעצם, לא משנה באיזה תחום, מדובר בדרך כלל באנשים שהקימו עסק שאמור לבטא את התשוקה שלהם לנושא מסוים, וקצת שכחו בדרך שיש עוד כמה אספקטים מקצועיים שכדאי לקחת בחשבון.

איתן היה רוצה שכולנו, כדי לזכות ברשות להביע דעה על בר או מסעדה, נעבוד יום אחד בבר או מסעדה. על פניו, רעיון נחמד. יצא לי פעם ללוות, במסגרת איזו משימה, כוחות בטחון מהסוג שסופג לא מעט בקורת. יצאתי בתחושה שכל אחד חייב לעצמו לראות מקרוב איך הם עובדים ומה הם עושים, לפחות למשך יום אחד, כדי לקבל פרספקטיבה אמיתית. האם זה נכון לגבי ברים ומסעדות? לא ממש. תחום מקצועות השירות הוא רחב, החל מטלפן במוקד לקוחות של בזק ועד סמנכ"ל לקוחות בחברת ענק בינלאומית. לא משנה אם אתה מטפל טלפונית בחוב של 50 ש"ח שלא שולם או מייצר שתופי פעולה ששווים מליונים, ההצלחה שלך תלויה רבות בחוויה שתיצור אצל הלקוח, כאשר אתה נתון תחת מגוון לחצים. יותר מכך, מתן שירות הוא משהו שלא מעט אנשים מתנסים בו יום יום, גם אם הם לא עובדים במקצוע שנתפס כ"שירות". למשל, כאשר מחלקה כלשהי בארגון זקוקה לנתונים ממחלקה מקבילה, היא מבקשת ומקבלת שירות.

בקיצור, רובנו מקבלים ונותנים שירות כל הזמן, ויודעים לזהות יפה מתי אנחנו מקבלים שירות טוב ומתי לא. אני חושבת שהדרישות שלי די בסיסיות, וזה נכון לכל מי שנותן לי שירות, לא רק למסעדות וברים (וזה כמובן גם השירות שאני מנסה לספק בעצמי): אני רוצה שיהיו קשובים אלי, אני רוצה שיכבדו אותי, ואני רוצה שיהיו נחמדים ואדיבים אלי. זה לא אומר שצריך להיענות לכל בקשה שלי, זה לא אומר שצריך להתיישר לפי לוח הזמנים שלי, זה אפילו לא אומר שאסור שיהיו פאשלות. זה פשוט אומר שכל אחד מהצוות שנותן לי שירות צריך לדעת לנהוג באופן כללי, ובמיוחד באירועים לא צפויים שמתרחשים, בתשומת לב ובאופן אדיב, מכובד וסבלני. ומכיוון שכולנו אנושיים, כפי שאיתן היטיב לתאר, ולא תמיד אנחנו במיטבנו, צריך להיות במקום לפחות מישהו אחד שיבחין שמשהו לא הולך כשורה ויטפל במצב בתשומת לב ובאופן אדיב, מכובד וסבלני. סטנדרטים לא הגיוניים? תגידו אתם.

נדמה לי שמסעדות וברים הם בין התחומים הבודדים שיש בהם רוב לבעלי עסקים שנכנסו אליהם בגלל תשוקה לנושא ולא מסיבות עסקיות. חלק חלמו על בר שיהיה הבית השני שלהם, חלק אוהבים אלכוהול ואחרים מעריצים אוכל טוב, אבל כמה מהם מבינים שניהול העסק שלהם כולל התמחות בשירות לקוחות בדיוק כמו התמחות בבישול (או הבנה ברכש, כספים, שיווק, ניהול עובדים וכו', אבל זה כבר נושא אחר…)? לא מספיק, וחבל.

איפשהו בין הגילוי הראשון והמרגש של ויסקי סקוטי להיכרות הנינוחה שבאה אחר כך (ומלווה בפזילה חיננית למשקאות אחרים), לרוב מבעבעת איזו סקרנות של מגלי ארצות, איזה צורך לפרק את ההנאה למרכיבים ולפענח את הפלא. התקווה שעמידה במזקקה שבה ייצרו את הויסקי שמרגש אותנו תקרב אותנו במשהו להבנה של תמצית העניין, שולחת הרבה חובבי ויסקי לתעייה ברחבי סקוטלנד בין דוד זיקוק ל-washback.

כששואלים אותי איך להתחיל לתכנן טיול מזקקות בסקוטלנד, אני בדרך כלל מציעה להגדיר את לב הטיול – מהי המזקקה שבלעדיה כל הטיול יהיה פחות שווה. המזקקה שחייבים להגיע אליה, החג' הפרטי. המיקום של המזקקה הזו ישפיע מאוד על מבנה הטיול, במיוחד אם היא ממוקמת בנקודה קיצונית כלשהי בסקוטלנד. עד היום, רוב ה"עליות לרגל" שנתקלתי בהן היו לאחת ממזקקות Islay, וכאשר הטיול קצר, הנסיעה מערבה עלולה לבוא על חשבון ביקור במזקקות צפוניות או מזרחיות (עדיין לא שמעתי על מישהו שמתעקש לבקר במזקקות דרומיות ).

הצג מפה גדולה יותר

אחרי שמגדירים את המזקקה שהיא לב הנסיעה, אפשר להעריך את משך הטיול. בעיני, המינימום לטיול מזקקות בסקוטלנד הוא שבוע, בהנחה שמתרכזים באיזור Speyside. התפרשות לאיזורים נוספים תדרוש קצת יותר זמן, אם לא רוצים לבלות את כל הטיול בנסיעה ממקום למקום עם הפוגות קצרות במרכזי מבקרים של מזקקות והפסקה קצרה להסדרת הנשימה ליד איזו חבית. בכלל, טיול בסקוטלנד כדאי לקחת לאט – הנופים מדהימים, ומחוץ לערים הגדולות הקצב איטי.

מתי נוסעים? תלוי. בד"כ המועד נקבע לפי פרמטרים שלגמרי לא קשורים לתוכן הטיול – מועדי חופשות, עלויות בעונה ומחוץ לעונה וכו'. אני תמיד מעדיפה לנסוע מחוץ לעונה, אבל כדאי לקחת בחשבון שחלק מהמזקקות מצמצמות את שעות הביקור או כמות הסיורים מחוץ לעונת התיירות, ומיעוטן סגור לחלוטין לביקור. כדאי לבדוק מראש כדי לא למצוא את עצמכם עולים לרגל ועומדים מול שער סגור. מצד שני, אין כמו סיורים פרטיים או פיראטיים (ברשות, כמובן) במזקקות – סיורי המזקקות הכי מוצלחים שהייתי בהם היו אלו בהם הצלחתי להסתנן למזקקה ולאמץ כמדריך מישהו שרחוק מאוד מלהיות המדריך הרשמי לתיירים, אבל זה בהחלט הימור. לא רק המזקקות מצמצמות פעילות מחוץ לעונה – גם חלק ממקומות הלינה ובכלל שירותים לתיירים עשויים להיות סגורים או לפעול בהיקף מוגבל. במהלך העונה, ישנן תקופות עמוסות יותר ועמוסות פחות, בכפוף לכל מיני אירועים ופסטיבלים שמתקיימים בסביבה. למשל, אדינבורו באוגוסט יכולה להיות תענוג או סיוט – תלוי אם התכוונתם לבקר בפסטיבל, או שלחילופין אין לכם שום עניין בתיאטרון אבל אתם מנסים למצוא חדר בעיר בהתראה של יומיים. ביקור ב-Islay במהלך Feis Ile במאי יכול להיות רצף של פעילויות מעניינות במזקקות, או נסיון אומלל לראות איזה mash tun דרך 700 איש.

השלב הבא- אמצעי תחבורה. מה עדיף, נסיונות אומללים לנהיגה בצד שמאל, או היסחבות עם כל התיקים בין אוטובוסים ורכבות? תמרון בכביש ברוחב מטר בין מדרון תלול מעל האוקיינוס לבין ערימת כבשים, או המתנה בגשם לטרמפים אל המזקקה כי אין תחבורה ציבורית לכפר שיש בו 12 איש? המממ… נשמע רע. טוב, מה עדיף: עצמאות מלאה ואפשרות לגלות את הפינות הפחות מתוקשרות של סקוטלנד, או ראש שקט ואפשרות לשקוע בכל המראות והנופים במשך נסיעה נטולת נהיגה? רכב מבטיח הרבה יותר עצמאות וגמישות, אבל אפשר בהחלט לעשות טיול מעולה בסקוטלנד גם בתחבורה ציבורית. גם טיול מזקקות על אופנוע או אופניים הוא חוויה מיוחדת, אבל זה כבר Hardcore למתקדמים.

בהמשך: איך בוחרים מזקקות שוות, עוד דברים לעשות חוץ מסיורים במזקקות, ערים או קאנטרי סייד, דברים שכדאי לדעת על Islay ועוד כל מיני. תוספות בתגובות יתקבלו בברכה.

בזמן האחרון כולם מדברים על Smokehead, ואני חייבת להודות שבמידה מסויימת, הבאזז הזה עצבן אותי יותר מאשר משך אותי לנסות את הויסקי החדש. אחד הדברים העיקריים שחזרתי איתם מהנסיעה לסקוטלנד והעבודה במזקקה הוא התפכחות טיפה כואבת מהדימוי הרומנטי של המשקה הזה בעקבות חשיפה לכל מיני עניינים שיווקיים בתעשיה הזו, שבאים לידי ביטוי גם בשיווק של ויסקי כמו סמוקהד.

סמוקהד הוא סינגל מאלט שמגיע מ-Islay, אבל המקור עלום – לא ידוע מאיזו מזקקה בדיוק. מאז שהויסקי הזה יצא לשוק, איפשהו בתחילת 2006, האינטרנט שורץ ספקולציות לגבי מקור הויסקי. הרוב מהמרים על ארדבג צעיר, חלק נצמדים ללגבולין, אחרים בטוחים שזה Caol Ila ונשמעות גם השערות לגבי Bruichladdich מעושן (מענין שאף אחד לא מהמר על באומור ). כאמור, במקום להתמסר למרתון ההימורים, בעיקר התבאסתי. שוב מנסים למכור לנו עוד איזה קומבינציית Islay כאילו סודית, כמו המון ויסקי משעמם ששווק בצורה הזאת קודם. לא הספיק לנו כל ה-Vatted Malt מכל מזקקות Islay, כל פעם תחת שם שונה ובלנד שעושה רושם שעורבב ללא אבחנה? לא נמאס מכל ה(כאילו) תעלומות השיווקיות שכל מה שחשוב בהן הוא שעל התווית כתוב בגדול Islay? לא הבנתי איך מצפים ממני, קהל היעד של ויסקי סינגל מאלט, להתלהב, לגלות עניין או לשתף פעולה עם סוג כזה של שיווק.

אז לא התאמצתי למצוא סמוקהד, אבל לאחרונה, כשחפשתי בתפריט של איזה בר ויסקי שיהיה גם מעושן וגם לא יקר מדי, הוא פשוט קפץ לי לכוס. מה אני אגיד, הופתעתי לטובה. מאוד (בהחלט יתכן שזה בגלל שהציפיות שלי היו מתחת לאפס ). אמנם לא הייתי במצב שהתאים לטעימה של ממש, אבל הספקתי לשים לב שמדובר בויסקי מוצדק בהחלט, כלומר מאוזן ובעל נוכחות וטעמים מובחנים. ממש לא החלטורה שציפיתי לה. המון עשן, כצפוי, אבל מה שהכי בלט היה המרקם הכבד – ממש כמו לאכול כפית חמאה. את הויסקי הזה אפשר ממש ללעוס. מצד שני, ולמרות שלא הספקתי להתעמק באמת, הוא לא מגיע בעיני למורכבות של קלאסיקות Islay, ובהחלט ייתכן שזה מכיוון שהוא צעיר. אם באמת יתברר שמדובר בביטוי צעיר של לגבולין או ארדבג, אני חושבת שזו תהיה הוכחה מרתקת ליחסי הגומלין בין מרקמים לטעמים בויסקי לאורך שנות ההתפתחות שלו.

אחרי שטעמתי את סמוקהד, החלטתי להתענין בו עוד קצת. הקשבתי לראיון עם איאן וור (Iain Weir) (קישור ל-mp3, הראיון מתחיל אחרי 2 דקות), מנהל השיווק של Ian Macleod Distillers שמשווקים את סמוקהד, והכל נראה קצת יותר הגיוני. וור מספר שקהל היעד של הויסקי הזה הוא שותי ויסקי צעירים יותר, דור חדש של שותי ויסקי שיש להם יחסי אהבה-שנאה עם ויסקי מ-Islay. הויסקי הזה אמור לשדר משהו חדש, צעיר, הרפתקני, והשיווק שלו מכוון לכך גם בעיצוב של הבקבוק, גם בישירות של הויסקי עצמו וגם בכאילו-תעלומה שסביב המקור שלו. בקיצור, התבאסתי מהשיווק שלו כי אני פשוט לא קהל היעד. אני זקנה מדי (יא אללה איתי, עוד דקה שלושים…).

איכשהו, כשהכל נמצא בקונטקסט, אני מתחילה לחבב יותר ויותר את הויסקי הזה. פשוט אבל לא פשטני, ישיר, דרינק טוב ולא מסובך עם מכה של עשן, ולא יקר מדי. נכנס מבחינתי לקטגורית ויסקי-שלא-צריך-לחשוב-עליו-יותר-מדי, לצד ווילד טרקי, ג'ק דניאלס, ג'וני בלאק וכאלה. אני כנראה אחזור אליו שוב.