Whiskology - ויסקי בלוג

עוד שנה אזרחית מסתיימת, ולמרות שאני לא מחבבת יותר מדי את ההצמדות לתאריך הלועזי כדי לסכם סיכומים, אני דוקא במצב רוח סיכומי ולכן אני אנצל את ההזדמנות. 2007 היתה שנה די מטורפת ומלהיבה בחיים שלי מהרבה בחינות, אבל בואו נצמד לאלכוהול ונעשה את זה ממוספר, ברשותכם:

1. השנה בכלל לא היתה שנת וויסקי מבחינתי אלא דוקא שנת ג'ין. התחלתי בגישושים ראשונים איפשהו לקראת סוף 2006, והג'ין לגמרי הפך לפייבוריט שלי השנה, עם הנדריקס בראש הרשימה (מתי אני אשיג לי כבר בקבוק??) ואחריו דוקא גורדונ'ס. וכן, זה אחרי סיבובים על ביפיטר, טנקרי, בומביי ספייר, פלימות' ואפילו Q. יש בגורדונ'ס משהו יותר מחוספס ומתובל שאני מחבבת.

2. השנה הרגשתי התעוררות עצומה מסביב בכל מה שנוגע לתרבות ושיח אלכוהול. הפורומים מלאים באנשים שמסבירים בכובד ראש או בעליצות על וויסקי סינגל מאלט, לא מתביישים להשתמש בלקסיקון הרלוונטי ומעופפים בין נימות, טעמים וניחוחות בלי למצמץ. כמות בלוגי האלכוהול עלתה פלאים, יותר ברים מסביב מחזיקים אוסף מכובד של אלכוהול פרימיום בכלל ווויסקי בפרט, יותר אנשים יושבים על ברים עם כוס של משהו מעניין ביד במקום "משהו-רדבול" או "משהו-סאוור" (לפחות במקומות שאני נמצאת בהם), וכל זה מבלי להזכיר בכלל את הפריחה בתחום הבירה. זה קשור גם לייבוא מקיף וסדיר של יותר מותגי פרימיום, וגם לאיזו שקיעה של הגל שדגל עד לא מזמן בלכנות כל דבר שמשיק לתרבות "פלצנות". השנה זה היה בסדר לחפש טעמי עץ וכבול בוויסקי, להחליף את הגולדסטאר בבירה טראפיסטית, לגלות סקרנות ולהתנסח היטב. אולי גל ה"הכל פלצנות" היה סתם ביטוי אחרון של חרדה לנוכח עולם תרבותי מרתק, מתחדש, מתפתח ומתפשט.

3. השנה היתה שנת בלוגים בשבילי. הבלוג הזה אמנם מלווה אותי כבר ארבע שנים ואפילו בו אני לא כותבת מספיק, אבל זה לא מנע ממני לפצוח בבלוגים נוספים: יאללה מי בא, Veni Vidi ועוד אחד בתחום המקצועי שלי שלא כאן המקום להרחיב עליו. יוחאי טוען שזה סתם מבלבל, שקשה לעקוב ושזה עניין של זמן עד שיימאס לי מהפיצול, אני אראה את האור ואחבר את הכל לבלוג אחד. בינתיים נעים לי ככה, מפוצל, מחולק ומקוטלג, כל פינה והנושא שלה.

4. למרות שאני לא כותבת הרבה, גיליתי השנה שהבלוגים האלה שזורים בחיים שלי הרבה יותר ממה שחשבתי. בלוג הוויסקי הביא לי השנה המון אנשים חדשים לחיים. קולגות, מכרים חביבים, שותפים לתחומי עניין וגם חברים טובים של ממש. ולא, אני לא סופרת פה שום וירטואליים. שני הבלוגים החדשים קמו בעצם בעקבות חלק מהאינטראקציות האלו, ועוזרים לי לחבר בין חברים ישנים לחדשים, את כולם אלי ואת עצמי לעיר הזאת שהתאהבתי בה מחדש בשנה האחרונה (וגם התעצבנתי עליה, ושוב אהבתי, ושוב וכו').

5. השנה החלטתי סופית לקחת את הבלוג הזה צעד קדימה לדומיין ואחסון משלו. ההחלטה הבשילה, התחלתי לעבוד על זה, אבל נתקעתי בכל מיני דברים קטנים בדרך. צריכה לעשות מאמץ ולגמור עם זה, אולי אפילו עוד השבוע (זאת נחשבת החלטה ל-2008? )

זה העניין עם ביקבוקי single cask. הם חד פעמיים, וגם אם הם היו מצויינים, הם בלתי ניתנים לשחזור כשהם נגמרים. מקסימום בזכרון. ואני, אני אוהבת תמיד לשמור פיסה מהעבר בהישג יד, כזו שתעורר את הזכרון בשעת הצורך. בכל בקבוק סינגל מאלט ייחודי שעומד להיגמר אני תמיד שומרת כמה לגימות בקצה ומשאירה בארון הוויסקי. אני יודעת שהאוויר בבקבוק הורג אותו, אני יודעת שהאלכוהול מתנדף, הריח מחוויר לאט לאט ונעלם וגם הטעם כבר לא אותו הדבר, אבל יש שם בכל זאת איזה רמז שמזכיר את היצירה ששכנה בבקבוק הזה פעם, ואת כל הרגעים שהוא ליווה. הסיכום הקטן הזה הוא כמה לגימות אחרונות בבקבוק ה-Islay 29 years old single cask, bottled 2007, והגיע הזמן לשים אותו בצד.

בחמש ומשהו בבוקר התעוררתי הפוכה על הספה בסלון. זה קורה לי לפעמים אחרי פחות מדי שינה ויותר מדי אלכוהול, כשאני חוזרת מאוחר ונדמה לי משום מה שרבע שעה של טלויזיה לילית גרועה זה רעיון טוב. בסוף אני מוצאת את עצמי מתעוררת לפנות בוקר מהאור הראשון בחלון, עדיין עם הנעליים, הצוואר תפוס, הזרוע רדומה, החתול על הגב וריח גועלי במיוחד של סיגריות בשיער ובבגדים שעושה בחילה קשה כשהאף פוגש אותו דבר ראשון בבוקר. הבוקר הצוואר היה תפוס, אבל האף חיפש, חיפש ולא מצא. תוך כדי זחילה לחדר השינה נזכרתי בפלא אחרית הימים מאתמול: בר מלא, אפל, שותה, רועש, מתנודד, ואף לא סיגריה אחת. בחיי. וזה היה כל כך טבעי, כאילו זה היה ככה מאז ומעולם.

בראון. זה לא נראה ככה בלילה.

הגענו מוקדם יחסית לבראון. בכל זאת, יום שישי הוא יום שעדיף לא לצאת בו מהבית, אבל כשחיפאים מגיחים במפתיע לתל אביב, התל אביביות (עלק) מחייבת. כשהייתי שם בעבר ישבתי בשולחן ולא על הבר, והשירות שקבלתי בזמנו היה נחמד אבל לא מקצועי במיוחד בענייני אלכוהול. הפעם ישבנו על הבר, ודבר ראשון הגישו לנו שלט קטן ונאה שמסביר שהחל מתאריך כך וכך, העישון במקום אסור, כל מי שיעשן יתבקש לעזוב את המקום והם מתנצלים על אי הנוחות. פשוט ואלגנטי. צמרמורות קטנות של התרגשות עברו לי בגב, נשבעת לכם.

כבר לא מעט זמן שלא בא לי וויסקי מעושן ולא פינישים. רוצה וויסקי מורכב וארוך אבל בלי קשקושים וקישוטים. אני בטוחה שיש לא מעט כאלו אבל זה לא קל למצוא, במיוחד בהיצע הלא מאוד רחב שיש בארץ. כשיש לי חשק להתחיל להתאמץ בעניין וכשאני נמצאת בבר שעושה רושם שיכול להציע לי משהו מענין, אני מציבה את האתגר הזה לברמן. בשבוע שעבר קבלתי Glenfarclas 12 שהיה קליעה בול, והפעם קבלתי Strathisla 12 שלא טעמתי מזמן. ב-Strathisla 12 אין יותר מדי ענין, טוויסט או הפתעה, ויש קצת נימות שרי ופיניש ארוך שהולך ונעשה מעושן בקצוות ולכן הוא לא קליעה בול. למרות זאת, נראה לי שהוא בהחלט היה הבחירה הכי קרובה מתוך המבחר בבראון ועל כן הערכתי נתונה לברמן בכל מקרה.

השירות על הבר של בראון פשוט מעולה. קשוב, נעים, אדיב ומקצועי. הברמנים קולטים כל הזמן את התנועה מסביב לבר. איפה מישהו מנסה ליצור איתם קשר עין, איפה מישהו צריך משהו. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב על בר. סביב 23:30 נהיה יותר חשוך, הווליום של המוזיקה עולה והאוכלוסיה מסביב מאבדת איזה עשר שנים מהגיל הקולקטיבי. נראה לי שמטח הצעירים (מאוד) שנחת פתאום על המקום קשור ליום שישי. הברמנים אומרים שזה לא אופייני לאמצע השבוע ונראה לי שהם צודקים. שאלתי ואמרו לי שאף אחד לא עזב כששמע שאי אפשר לעשן. בערך חמישה אנשים הגיחו מדי פעם החוצה לסיגריה. צריך לחכות ולראות איך זה יעבוד. אחרי שראיתי איך זה נראה, נדמה לי שכולם יתרגלו לזה יותר מהר ממה שהם חושבים ועוד כמה שנים לא נבין איך יכול להיות אחרת (כמו שעישון בקולנוע נראה לנו היום לא סביר).

הזמנתי מרטיני ברונקס שהסתבר כמשהו שנראה סולידי אבל פועל כמו פטיש אוויר. סטולי מנדרין, מרטיני ביאנקו ומרטיני דריי, מיץ ליים ומיץ תפוזים. שיפצתי את הקוקטייל בעזרת הברמן לכיוון הטעם שלי עם הקטנה של כמות הליים, הגדלה של כמות הוודקה והמרטיני ותוספת סודה. טעים להפליא, מריר במידה ומשפיע יפה באופן לגמרי בלתי צפוי.

גמרתי את הערב הזה, קצת מתנודדת, עם טעימה קטנה של מרטיני ביטר (כמו קמפרי, רק יותר מתוק ויותר סירופי במרקם), מנה גדולה של צינזאנו אורנג' עם טוניק (שילוב נחמד לאללה, נדמה לי שטיפה אנגוסטורה היתה יכולה להועיל לו) ושני צ'ייסרים של ג'יימסון. בדרך הביתה, תוך דילוג אמנותי מעל שלולית (כן, הגיע החורף! טוב, כמעט) הצלחתי להעיף חצי מצרור המפתחות שלי בבודדים לתוך שלולית בוץ מתחת לאוטו חונה וזחלתי קצת בבוץ כדי למצוא אותם. לא מצאתי, גם לא היום בצהרים אחרי שהשלוליות התייבשו והמכוניות התחלפו. טוב, זה כנראה המחיר שמשלמות בחורות שמדלגות בשלוליות באמצע הלילה עם המפתחות ביד.

בבראון עוד יראו אותי הרבה, ואני מחכה בהתרגשות אמיתית להיתקל בעוד מקומות שהחליטו בשבוע האחרון ללכת על אי-עישון. סוף סוף זו תהיה גם העיר שלי.

מזמן לא התלהבתי ממאלט חדש, בערך מאז ינואר, אז גיליתי את ה-Macallan 10 Cask Strength . איכשהו מצאתי את עצמי קצת משתעממת ממאלטים לא מדויקים או סתמיים, אפילו כאלה נחשבים שזכו לביקורות מהללות. שום דבר לא קלע לטעם שלי, שוב ושוב התבאסתי מעוד סימני שרי, עקבות עשן וכו'. חיפשתי מאלטים שורשיים, יבשים וישירים אבל מורכבים, משהו עם טוויסט.

אתמול בנורמה ג'ין הצקתי כהרגלי לברמן (אני פותחת שיחה ומבקשת המלצות כשאני מזהה אוסף אלכוהול מרשים וברמנים שמבינים משהו, ועל כך אמרו לי בשיא הרצינות בבר של Messa "את קשה, אני רואה" וכנראה איבדו אותי סופית כלקוחה) וביקשתי המלצה על וויסקי. אחרי כמה התחבטויות נשלף מהמדף Glenfarclas 12, שהבקבוק המכוער שלו קצת ביאס אותי בהתחלה אבל אל תסתכל בקנקן וגו'.

Glenfarclas 12 לא הבטיח יותר מדי באף. לא התעמקתי אבל הוא הזכיר לי עשרות אחרים. כשטעמתי הייתי קצת המומה – כמה שניות אחרי הלגימה מתפשטת פתאום מליחות מדהימה בפה שמתשתלבת נפלא עם המסביב המעט פירותי. לא מלח עם הרגשה של ים כמו בכמה Islay אהובים או וויסקי איים אחר, אלא מליחות עדינה של ממש, שנמוגה לאט בפיניש ארוך מאוד. זה היה כל כך מפתיע שהזמנתי עוד מנה מאותו הדבר.

Glenfarclas 12 זינק למקום גבוה ברשימת הפייבוריטים שלי. די בטוח שהוא לא לכל טעם, אבל למי שמוכן להרפתקאה קטנה ולא קונבנציונלית מחכה הפתעה נעימה ביותר.

נ.ב.
אתם מוזמנים לקרוא מה כתבתי על הבר של Messa בבלוג השלישי והחדש שלי (כן, אני יודעת, איזה הגזמה… ) שנקרא Veni, Vidi, Nárráví, בלוג של ביקורות על הופעות, מסעדות, ברים ושאר מקומות שאני הולכת אליהם, בלוג משלים ליאללה מי בא. אני זוממת להפוך אותו לבלוג קבוצתי ולדרדר לכתיבה כמה מהשותפים שלי לכל ההופעות, המסעדות וכל השאר שעדיין לא כותבים בשום מקום למרות שיש להם הרבה מה להגיד.