Whiskology - ויסקי בלוג

מה הייתם עושים אם איפשהו בין ערוץ הספורט לערוץ הסרטים היה לכם גם ערוץ וויסקי בטלויזיה? מצד אחד, נשמע נפלא. במקום חדשות – חדשות וויסקי. במקום תכניות אוכל עם שפים – תכנית זיקוק עם מאסטר דיסטילר או סשן טעימות. מצד שני, ועם כל האהבה לוויסקי – כמה כבר אפשר לראות, לשמוע ולעסוק בוויסקי? נראה לי שמהר מאוד ערוץ כזה היה הופך ללא יותר משומר מסך שקט, ומכיוון שאני לא חובבת גדולה של סתם תמונות מרצדות כרקע למשהו אחר, כנראה שלו היה ערוץ כזה, הייתי זונחת אותו במהירות. במנות קטנות זה יכול להיות נחמד מאוד, ולכן שמחתי לגלות את SingleMalt.tv ערוץ טלויזיה באינטרנט שכולו וויסקי.

הערוץ נהגה ע"י רוב דרייפר (Rob Draper) ב-2006, במהלך כנס פרוגרמינג לטלויזיה בקאן. תחילה דרייפר תכנן להפיק סדרה תיעודית בנושא וויסקי לטלויזיה בשם "The Spirit of Scotland", אבל לאחר שהבין שכנראה לא יהיה ביקוש רב מדי מצד רשתות שידור, החליט שהאינטרנט הוא מדיום מתאים יותר וכדאי להפיק סדרה של סרטונים קצרים בנושא וויסקי עבור ערוץ אינטרנט ייחודי שיתמחה בנושא.

ומה בערוץ? דברים לא רעים בכלל, הנה כמה דוגמאות:

– מנהל ה-warehouse של לגבולין מדגים כריית כבול תוך הסברים על השימוש בכבול בכלל ובלגבולין בפרט.
– סדרת שיחות בנושא השפעת הרכבם ומקורם של מים על טעם הוויסקי, כולל שיחות עם מנהל מזקקת גלנגוין (Glengoyne), מנהל מזקקת לפרוייג (Laphroaig), מנהלת הייצור בטליסקר (Talisker), מנהל מזקקת גלנמורנג'י (Glenmorangie), מנהל מזקקת ג'ורה (Jura) ועוד.
– סדרת ביקורים במזקקות.
– סקירת הוצאות מיוחדות של וויסקי ע"י מנהלי המזקקות.
– טעימות ורשמי טעימה.
פה ושם משובצות גם פרסומות למזקקות, שקופיות זכרון למייקל ג'קסון ועוד.

מצד אחד, יש כאן הרבה חומר מענין ועשוי היטב (ומצולם ב-HD, לא שזה משנה בצפייה באינטרנט). מענין בהחלט לשמוע ישירות מגורמים במזקקות מה עמד מאחורי שחרור ביקבוקים מסויימים או הוצאות מיוחדות, מענין להעיף מבט במזקקות שלא ביקרתי בהן ובקיצור, מענין לקבל משהו שמרגיש קצת כמו מבט פנימי. מצד שני, יש כאן את אותה תחושה שמתקבלת אחרי כמה סיורים במזקקות שהפנימו טוב במיוחד את העניין השיווקי והשתפשפו באלפי סיורים מודרכים (מישהו אמר באומור? אוף, איזו מזקקה מעצבנת) – הכל שיווקי וחלקלק, רק חסר הוזלין על העדשה. אין כמעט זווית מקורית באמת, ואין כמעט תכנים שמגיעים ממקור שהוא לא המזקקות עצמן. ואני אומרת "כמעט" רק כי לא צפיתי בכל התכנים בערוץ, אולי משהו מתחבא לו אי שם.

בסך הכל, אפשר להנות מצפייה מדי פעם, אבל זה בהחלט לא המקור האולטימטיבי לידע בנושא וויסקי, ומן הסתם גם לא תחליף לשום סוג של בידור ויזואלי (אלא אם מישהו ממש נהנה לבהות בחביות לאורך זמן).

נ.ב.
כמה עניינים מנהלתיים חיוניים יותר או פחות:
1. תכירו את הבלוג השני שלי,יאללה מי בא – דברים מעניינים לעשות בתל אביב (או לפחות כאלה שמעניינים אותי), שנועד במקור לאפשר לחברים שלי לראות מה יש לעשות השבוע ולהצטרף אלי למה שמעניין אותם, מבלי שאני אצטרך להריץ כל פעם טלפונים וסמסים מסביב. בהמשך גיליתי שהוא שימושי גם לאנשים אחרים, בהנחה שהטעם המעט אקלקטי שלי באירועי תרבות מדבר אליהם.
2. יש לי קצת בעיות עם ה-RSS, פידברנר קצת השתגע והפסיק להראות לי נתונים כמו שצריך. אז שתפו בבקשה – מישהו חווה בעיות עם העדכונים ב-RSS?
3. אולי זה המקום לספר שכבר לא מעט זמן שאני מתלבטת ומתחבטת ברעיון לצאת עם הבלוג לעצמאות. יש קצת רתיעה טכנית (לא כל כך עם הידע כמו עם ההתעסקות המעיקה), יש קצת חששות מאיבוד מנויים (בייחוד מנויי המייל שהצטברו עם השנים), אבל גם הרבה חשק לפרוץ קצת את המסגרת הנוכחית. אני מתכוונת לבחון את העניין קצת יותר ברצינות במסגרת כנס וורדקמפ, כנס קהילת וורדפרס שיתקיים ב-25/10/07 במכללת אפקה. ממקומי הצנוע בישראבלוג התנדבתי לסייע קצת בהרמת הכנס (יש פה קצת דיסוננס, אני יודעת), ואין ספק שכל עניין היציאה לעצמאות על גבי וורדפרס מתחיל להיראות יותר ידידותי. נראה אם ואיך זה יתגלגל. וכן, זה בהחלט המקום להצהיר נאמנות בתגובות, ולעודד אותי שלא כל הקוראים שלי יעלמו עם המעבר למקום חדש.

מייקל ג'קסון מבקר הוויסקי (והבירה) המוערך, מת לפני יומיים בגיל 65. לא נמסרה הסיבה ולא יודעת אם זה בהכרח קשור, אבל ג'קסון היה חולה בפרקינסון בעשר-עשרים השנים האחרונות.
מיקל ג'קסון היה אחת התחנות המשמעותיות שלי בוויסקי. כמו עם כל מבקר ידוע, או שמתחברים לטעם שלו או שלא, וכפי שכתבתי בפוסט "וויסקי – איך לבחור את הצעד הבא בלי להמר ולהצטער", אם מצאתם מבקר וויסקי ידוע שטעמו דומה לשלכם, הליכה בעקבות הציונים שלו יכולה להוביל למסע וויסקי חצי עיוור, מענג במיוחד ויקר מאוד. לשמחתי ולהנאתי, החיבור שלי לטעם שלו היה לא רע, מה שאכן הוביל אותי לכמה טעימות שקשה לשכוח. ג'קסון, כיאה לחובב וויסקי ובירה (ובשונה ממבקרי יין), התייחס לעבודתו ברצינות, אבל לעצמו בקריצה, וזה חלק מסוד הקסם. לא נדיר למצוא בין הביקורות שלו התרשמויות כגון:

Rounded, balanced and complex. Too expensive to pour on my porridge before an early morning walk on the Big Strand? I'll economise. I'll skip the porridge.

בעוד קטע אופייני, מייקל ג'קסון מתייחס למגמה השיווקית בתחום המזון והמשקאות – כמה שפחות טעם, יותר טוב:

Marketing men’s stock-in-trade is the self-fulfilling prophesy. They constantly tell us that, in all areas of food and drink, we want even paler, lighter-bodied, blander products. Many people do, but the industry appeases them at its peril. Make Scotches lighter and blander and the message is clear: ‘malt, peat, sherry, salt and seaweed taste horrible. We are doing our best to remove all whisky tastes from our product. Lack of flavour is good’. This might be more succinctly expressed in two words: ‘Drink vodka.’

באחד הטורים האחרונים שלו בוויסקי מגזין, טור מחודש ינואר האחרון שכותרתו Up close and personal, ג'קסון מספר על התגובה האוטומטית של אנשים רבים שמניחים שמי שעוסק באלכוהול הוא בהכרח שיכור כל הזמן, ועל נסיונותיו להסביר שאם זה אכן היה כך, הוא לא היה מצליח להפיק רשמי טעימה מספקים. באותו טור מספר ג'קסון על מחלת הפרקינסון וההתמודדות איתה ב-20 השנים האחרונות. רוב הזמן, התרופות הסתירו את הסימפטומים. לאחר שנים של נטילת תרופות, השפעתן פחתה וג'קסון מתאר את המעבר לקוקטייל תרופות חדש וההסתגלות אליו. הוא כותב:

When everything is in place, I can still chase and tackle a taxi. Sometimes, when I have been absorbed in writing, or perhaps a discussion, I forget to take one ingredient of the cocktail. In extreme instances, I look like a robot that has been unplugged from its power supply.

More often, I am unsteady and slurred. Having been a beer and whisky professional for 30 years, and almost heretically modest in my alcoholic instake since I left The Street of Sinners, I now sometimes look as though I have a drink problem. Could God have such a sense of irony? I have no idea. I cannot relate to such ridiculous notions as the existence of God. I blame The Devil.

לביקורות הוויסקי של מייקל ג'קסון יש עוד כמה שנים טובות לפני שיהפכו ללא רלוונטיות, עם הוויסקי המשתנה והמתחלף וההוצאות החדשות שיגיעו. יש, מן הסתם, לא מעט מבקרים אחרים שימלאו מעשית את החלל שנוצר, אבל את הסגנון המיוחד כנראה שאף אחד לא יוכל להחליף.

מכיוון שאני חורגת קצת מהנושא הרגיל, חשבתי לנצל את ההזדמנות וכבר להפוך את זה לרשימת 10 לפרויקט הכתיבה הקבוצתית של חנית.

10 דברים שקרו בבראסרי בביקור אחד ויחיד ויגרמו לי לא לחזור יותר לעולם.
נתחיל מזה שאני לא מחבבת את הבראסרי, בלשון המעטה. למרות זאת, אפשר למצוא שם את ארוחת הערב הקלה האולטימטיבית לימי החורף, וזה גם מטר מהבית, ואלה שתי סיבות מספיק טובות שגרמו לי בעבר לשכלל את הביקורים שם כך שיכללו מינימום אינטראקציה עם הסביבה ומקסימום ארוחה מזינה במיוחד: קונסומה עוף עם אטריות טרגון וחצי מנה גלנליווט 12 שנה. שילוב מנצח.
כך או כך, הנסיבות הובילו אותי לשם שוב, ואירועי הערב/לילה הביאו אותי לכתוב על 10 דברים שקרו בבראסרי בביקור אחד ויחיד ויגרמו לי לא לחזור יותר לעולם:

בראסרי – למקקים בלבד.

1. שלוש פעמים לפחות התחכך ישבנו של אחד מתושבי השולחן השכן בכל מיני דברים על השולחן שלנו, לאחר שהתעקש לחבק כמה פעמים את היושבים מולו ולעשות את זה תוך כדי עמידה ברווח של 20 ס"מ שיש בין השולחנות. אח"כ הוא גם גנב את המלחיה.
2. אחראית המשמרת התעקשה שאין תפריט לבר. נאלצתי לקום וללכת לבר ולהביא את תפריט הבר בעצמי (כאשר אחראית המשמרת ממשיכה להתווכח וולטעון שאין תפריט לבר).
3. שולחן שקטן מקוטר צלחת התיימר לשמש מצע לארוחת ערב לשני אנשים.
4. חמש פעמים לפחות התעלמה ממני מלצרית רנדומלית שעברה באיזור.
5. באחת בלילה כל מי שמסביבנו הוציאו סיגריות והתחילו להפריח עשן. מסתבר שלא טרחו להגיד לנו שהחל מאחת העישון חופשי בכל המקום.
6. מנה אחת הגיעה, לאחר כמה תזכורות, כשהמנה שממול כבר נאכלה כמעט עד תום.
7. חצי מנה טקילה 1800 נמזגה בקמצנות כזאת שבקושי ראו מהצד את פס המשקה בכוס.
8. מקק ענק (בגודל שמעיד על חשיפה למשהו רדיואקטיבי) טייל להנאתו על גב הספה, כ-10 ס"מ משותפי לארוחה.
9. פעמיים ניסו לדחוק אותנו לשולחן פינתי ולא נעים כדי לדחוס עוד כמה אנשים פנימה.
10. כל מיני אנשים שלא ברור מה תפקידם הגיעו להתנצל על כל מיני מחדלים, אבל חוץ מאחד כולם ניסו להוכיח תוך כדי התנצלות שהם בעצם צודקים.

בסופו של דבר לא חוייבנו על הארוחה, אבל את מעט החשק שעוד נשאר להגיע לשם הם הצליחו להעלים סופית. בקיצור, מומלץ למקקים בלבד.