Whiskology - ויסקי בלוג

המדריך לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק מתקדם עוד צעד, והפעם – Mashing.

זוכרים את הלתת הגרוס (Grist) שעושה את דרכו מהמיכל בקומה השנייה דרך פתח ברצפה? הנה הוא מגיע למיכל שבקומה הראשונה.

כך נראה פנים המיכל לפני שמתחילים להכניס אליו את הלתת.

יחד עם הלתת, מתחילים להזרים מים חמים פנימה, והגלגלים מתחילים להסתובב…

והמפלס עולה…

ועולה…

העיסה מתבשלת, ומסתבר שהמון דברים עם שמות מסובכים קורים מתחת לפני השטח כדי שאפשר יהיה להתסיס אחר כך: כל מיני אנזימים מפרקים כל מיני עמילנים לכל מיני סוכרים פשוטים. גלעד ממבשלת אביר שלח לי הסבר נפלא על כל העניינים הכימיים שמתרחשים בשלב ה-mashing אחרי שהתבכיינתי כאן שמעולם לא הבנתי מה זה בדיוק כל הסוכרים והאנזימים והעניינים שהולכים שם. אז קודם כל – תודה גלעד! ועדיין, אחרי שקראתי והחכמתי (זה באמת לא כזה מסובך), אני עדיין לא רואה את עצמי כותבת בטבעיות על לימיט דקסטרינאז ובטא עמילז, אז תאלצו להסתפק בינתיים בתמונות.

כן, זה באמת נראה כמו דייסה מקולקלת. הנה, תראו את זה מקרוב:

נותנים בסוף עוד ערבוב קטן עם כף עץ ענקית (אגב, עכשיו כשאתם רואים את הגודל של המיכל הזה המלא בנוזל רותח והסולם שצריך לטפס בו, שוב הגיע הזמן להשתאות איך סיכנתי את חיי כדי לחזור עם תמונות ). אגב, על כל תהליך הזרמת המים חוזרים פעמיים-שלוש עם אותו לתת, כדי למצות אותו עד הסוף.

את הנוזל המסונן שנקרא עכשיו Wort מזרימים למיכל נפרד ונותנים לו להתקרר קצת. בנקודה הזאת מדובר במשהו דומה בטעמו לבירה שחורה חמה (בעצם, לא דומה בטעמו אלא זה בדיוק מה שזה: בירה שחורה חמה). עוד מעט הוא יעשה את דרכו להתססה.

ומה קורה בינתיים עם שאריות הלתת, אחרי שפרקו ממנו את כל עמילניו, סוכריו וכל השאר? מסתבר שהשאריות האלה הן יופי של אוכל מזין לפרות. השאריות מובלות לגגון מעל החצר המרכזית של המזקקה, ושם, מצויידים במגפי גומי ואתים (חווייה מרנינה למי שזוכר בנוסטלגיה כמה היה כיף לשחק בבוץ בגיל 3), גורפים את העיסה הזאת דרך פתח ברצפה ישר לטנדר של החוואי המקומי שבא לאסוף הכל בשביל הפרות שלו.

ומה הלאה? התססה.

אני תמיד אומרת כמה שאני גרועה ב-tasting notes, וזה די נכון. בדרך כלל אני מזהה עד שלושה טעמים וריחות עיקריים, לפעמים עוד קצת בפיניש. לכן אני תמיד נדהמת מהבלוג של drinking, שמפרק טעמים וריחות (לרוב ביין, אמנם) כאילו אין מחר, ומתבאסת שאין כאלה רשמי טעימה טובים ובעברית על וויסקי. והנה בא drinking ושואל אותי (בתיבת המסרים שפה בצד ימין. אתם מוזמנים להשתמש בה, אני עונה שם בשמחה גם כשאין פוסט חדש) מה עדיף: היילנד פארק (Highland Park) בן 12 שנה או טאליסקר (Talisker) בן 10 שנים, ועוד מבקש להכריע אם הטאליסקר יותר כבולי או יותר מעושן. אז הנה, אני נעתרת לאתגר.

טליסקר 10 הוא בעיני הוא יותר מעושן מכבולי, למרות שאי אפשר להתעלם מהכבול. מרקם קצת oily, יש באף משהו דבשי, אפילו קצת מייפלי, פיניש ארוך מאוד אבל גם עדין מאוד. מייקל ג'קסון אומר שיש בפיניש הרבה פלפל. לא יודעת אם הרבה, אבל בהחלט מורגש במידה מסויימת. טליסקר 10 מאוד מאוזן לטעמי, מין ג'נטלמן כזה, אבל קשה לי להימנע מהתחושה שאם כבר הולכים על מעושן, אני מחפשת וויסקי עם הרבה יותר נוכחות, הרבה יותר חזק וישיר, בזמן שטליסקר הולך על קצות האצבעות. בקיצור, אין שום דבר רע להגיד על הוויסקי המצוין הזה, אבל הוא לא מלהיב אותי בשום צורה.

לצערי אין לי היילנד פארק 12 שנה בהישג יד, אבל אני מתכוונת להשיג קצת ממש בקרוב ולהשוות. ועכשיו, drinking, אולי תגלה על מה ולמה ההתלבטות? למה דוקא השניים האלה?

המדריך לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק מתקדם עוד צעד, והפעם – גריסת הלתת.

סוף סוף אפשר להתחיל לקרוא לשעורה לתת, והנה אנחנו בכניסה ל-Mill Room, חדר הגריסה, שם נגרוס את הלתת לשלושה גדלים שונים, מגריסה גסה ועד גריסה על גבול האבקה. למה? לא ברור, כנראה שככה אפשר למצות את המקסימום מהלתת (ובאמת שאין לי מושג אם ככה עושים גם במזקקות אחרות).



מכונת הגריסה משתרעת על פני שתי קומות. הנה החלק שבקומה השנייה, אליו שופכים את הלתת…


.
..וככה נראה החלק התחתון שנמשך לתוך הקומה הראשונה.



מבט מקרוב על השעורה שנשפכת למכונת הגריסה, כמות מדודה בדיוק כדי לא לתקוע את המכונה. אם תסתכלו שתי תמונות למעלה, האיזור הזה קצת מוסתר, אבל מה לא עושים כדי להביא לכם תמונות (כן, טיפסתי שם קצת כדי לצלם פנימה. זהירות על האצבעות).



וקצת יותר מקרוב:

לאחר הגריסה, הלתת הגרוס (Grist) עושה את דרכו אל המיכלים הגדולים, ומשם, דרך פתח ברצפה, ישר לתוך ה-Mash Tun, מיכל העץ הענק שבו ה-Grist יבלה עוד מעט בחברת מים חמים מאוד.



ומה השלב הבא? Mashing.