Whiskology - ויסקי בלוג

המדריך לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק ממשיך לשלב הבא. והפעם – ייבוש וקליית השעורה (סוף הליתות).

עזבנו את השעורה על הפס הנע בדרך לתנור. השעורה לא חשופה לאש עצמה אלא מובלת ונשפכת אל חדר שנמצא מעל התנור הגדול וצריך לטפס אליו במדרגות ברזל. גם כאן צריך לדאוג לשכבה בגובה שווה של שעורה, כדי שכל השעורה תקבל עשן במידה שווה. את זה עושים באמצעות אתים, ואם נדמה לכם שגאווין וג'ון עומדים על הרצפה, אתם טועים. הם עומדים על שכבת שעורה בגובה של חצי מטר-מטר. ישנם שני פסים לבנים על הקירות שמסמנים את גובה השעורה. כל ההר הקטן הזה שבאמצע צריך להתיישר לבסוף עם הקו התחתון, שאפשר לראות קצת יותר בבהירות בצד שמאל של התמונה.

ערימות השעורה ייושרו לגובה הקו הלבן. הפתח בקיר הוא פתח הארובה של התנור שמתחת. כשידליקו את התנור, כל העשן יתנקז אל החדר הסגור. ועכשיו אני צריכה להגיע אל הדלת ממול בלי לחרב את שכבת השעורה היפה שעבדנו עליה כל כך קשה (אוף, אני והמצלמה שלי).

טוב, יורדים למטה. התנור עדיין סגור, ולידו ערימות של כבול. כן, הטעם הכבולי שמהללים כל הזמן מקורו בערימה של רגבים שמכילים בעיקר בוץ, גללים ורקב של צמחים מתים. תענוג לאניני הטעם.

רגע, שיהיה ברור: מדובר בבוץ כמו שיש לכם בשדה ליד הבית, רק סקוטי.

מכניסים את הכבול לתנור ומדליקים אש.

משכנעים קצת את האש…


זהו, האש דולקת, העשן עולה לחדר שמעל התנור והשעורה מתחילה להתייבש. עכשיו סוגרים את הדלת של התנור ומחכים.

ומה השלב הבא? הגריסה.

יש לי קטע לא ברור עם סדרות טלויזיה, כאלה שידוע מראש שיש להן פוטנציאל התמכרות: אני מעדיפה קודם לתת לאחרים להתמכר או לא להתמכר ולחזור לספר, ורק אז אני מנסה גם. כמו אלה שמכניסים את קצות האצבעות לבריכה כדי לבדוק את טמפרטורת המים, רק שאני עושה את זה עם קצות האצבעות של אחרים. עמוק באדמה, קרניבל, אבודים, דדווד וגם הסופרנוס. רק אחרי שחזרה משלחת שלמה ובישרה שיש מה לראות, הצטרפתי כדי לבדוק בעצמי, לפעמים רק כדי להחליט שזה לא בשבילי (עמוק באדמה דיכאה אותי יותר מדי, לדדווד פשוט לא התחברתי ואבודים ממש ממש איומה). בסופרנוס תמיד הצצתי פרק פה, פרק שם, לא תפס אותי, לא התאים לי. עבר זמן, יס התחילו עם כל הסדרה מחדש ואני החלטתי שזהו, אני מצטרפת מההתחלה כדי לראות על מה המהומה. בקיצור, התחילה התמכרות.

אבל פה זה לא טלויזיה אלא וויסקי, וכל זה כדי להגיד שהשתעשעתי קשות אי שם בעונה הרביעית לגלות שה"קבוע" של טוני הוא גלנליווט (The Glenlivet). לא הזכירו אף פעם איזה גלנליווט, אבל לפי הבקבוק אני מהמרת על 12 שנה. ולמרות שברור שהסיבה היחידה שטוני שותה גלנליווט היא התשלום השמן לפרסומת הסמויה, התחלתי לגלגל את הרעיון ביני לביני ולתהות על הקשר המוזר שבין טוני סופרנו לגלנליווט 12 שנה.

כדאי לציין שגלנליווט 12 שנה הוא בעיני, קודם כל, וויסקי פרחוני. המון המון פרחים באף ובפה, ולא נמאס לשאוף שאיפות עמוקות מתוך כוס הוויסקי. יחד עם הפרחים יש גם עקבות של ריח מתוק כזה, קצת דבשי, ואולי גם משהו לימוני. הלימוניות המרומזת מבצבצת פה ושם גם בטעם, ואפילו קצת קקאו. יש בוויסקי הזה סינכרוניזציה די יוצאת דופן בין האף לפה, מין what you see is what you get, ישיר, קו ישר שעובר בין החוץ לפנים. ועדיין, הוא מצליח להיות מורכב מספיק כדי לעניין. לא נתקלתי בהרבה כאלה – בדרך כלל הסינכרוניזציה היא סימן לוויסקי די שטוח, כשהזהות בין הריח לטעם היא בעצם מין פשטנות כללית שכזו (כאמור, לא בוויסקי הזה). יש לו גוף בינוני פלוס וסיומת ארוכה למדי.

אז מה הקשר בין גלנליווט 12 לטוני סופרנו? בעיני, מדובר בהפכים מוחלטים וחיבור מאוד מוזר. טוני סופרנו פרחוני? לא ממש. סינכרוניזציה בין החוץ לפנים רחוקה ממנו, הפוכה לדמות שלו שמצויה במאבק פנימי תמידי. הוא ההפך המוחלט מ-what you see is what you get. אין ספק שהוא מורכב מספיק כדי לעניין, אבל בדיוק מהסיבות ההפוכות. דוקא גוף בינוני פלוס וסיומת ארוכה יש לו, אבל לא נראה לי שזה קשר מספיק. אולי אפשר להגיד שהחיבה לגלנליווט 12 היא עוד זווית באישיות המורכבת שלו. בנסיון למרוד בהנחות המקובלות, חיברו אותו דוקא לוויסקי פרחוני עדין יחסית ולא למפלצת מעושנת מ-Islay או בכלל לבלנדד או לברבן, שעל פניו נראים הרבה יותר מתבקשים.

אז איזה וויסקי כן מתאים לאישיות המסוכסכת של טוני סופרנו?באיזה וויסקי הסתירות בין האף לפה קיצוניות אבל משלימות זו את זו לכדי וויסקי אחד מורכב ששווה יותר מסכום חלקיו? אני נזהרת לא להכניס "מאוזן" להגדרה, אולי מתאים פה יותר איזה וויסקי שלוקח אותך לסיבוב ברכבת הרים עם טעמים משתנים ומתחלפים. בכל מקרה, גוף בינוני עד כבד וסיומת ארוכה הם הכרח. אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת, אולי יהיה לי איזה רעיון.

כבר התוודיתי פעם על החיבה שלי למרצ'נדייז של מזקקות, ולכן לא היתה מאושרת ממני כשהגיעה אתמול מעטפה עבה אל תיבת הדואר ועליה המלים שאני אוהבת למצוא על המעטפות שאני מקבלת – Royal Mail. ה-Membership Pack שלי הגיע.
גלנליווט (Glenlivet) לקחו את עניין המרצ'נדייז ומועדון החברים צעד אחד קדימה, לכיוון המשעשע במקום לכיוון כובד ראש. מועדון החברים שלהם נקרא The Guardians of The Glenlivet, והוא חווייתי בעיקרו (לא מבוסס על הנחות או הטבות אלא על שעשועים קטנים).

כרגע, לקראת האוסקר (ובמקביל לגלובוס הזהב וה-BAFTA) מציעים שם את תחרות The Glenlivet Matinee Idol - מבחן שיעזור לך לגלות איזה פרסונת קולנוע אתה וכתוצאה מכך, איזה גלנליווט אתה. התירוץ הקלוש הוא שנהוג, לטענתם, להשוות את הגלנליווט לשחקנים ידועים. למשל, הגלנליווט 21 נקרא "שון קונרי של הוויסקי". טיפשי בהחלט, אבל זה לא מה שימנע ממני לשחק.

אחרי מסע של 12 שאלות, מסתבר שהפרסונה הקולנועית שמתאימה לי היא קארי גראנט – אני מתוחכמת, אלגנטית ועירונית. ממש כמו גלנליווט 18 שנה. הנה התעודה שלי:

אז מה היה במעטפה שהגיעה מהרויאל מייל? חוברת על המזקקה עם רשמי טעימה עבור כל ההוצאות העיקריות של Glenlivet, דיסק בשם A Personal Tutored Tasting With Master Distiller Jim Cryle, שנדמה לי שהוא DVD אבל עוד לא הספקתי לבדוק, והכי מצחיק – מעטפה חתומה ובתוכה הכרזה רשמית על היותי Guardian של גלנליווט בצירוף מפתח למזקקה וכרטיס מתכת, משהו בין כרטיס אשראי לדיסקית, עם השם שלי ולוגו גדול של The Guardians of The Glenlivet חרוט עליו. הכרטיס והמפתח מוכתרים רשמית כמרצ'נדייז הכי מצחיק שקיבלתי ממזקקה, ועוקפים בקלות את האצבעון של מקאלן (Macallan).

בקיצור, גם אתם יכולים להיות Guardians רשמיים של גלנליווט – דרושה רק הרשמה פשוטה באתר.

נ.ב.
הלילה חוויתי את הספאם הראשון בבלוג – בר ערסים מסויים (וכשר, יש לציין) הציף את התגובות לפוסט שלי על וויסקי כשר וגם את תיבת המסרים שבצד בפרסומות. קצת הזוי.