לפני שנתיים הכריזו במזקקת Bruichladdich על ויסקי חדש שזוקק ארבע פעמים והגיע לחוזק של 88%-92% אלכוהול כנקודת מוצא ליישון. זו היתה הפעם הראשונה מזה מאות שנים, לפי Bruichladdich, שזיקקו בסקוטלנד ויסקי בזיקוק מרובע. מיד אחרי הזיקוק הציעו שם אפשרות לרכישת ארגז מהזיקוק הראשון ב-300 פאונד (כלומר בקבוק ב-50), ואני ניצלתי את ההזדמנות להציב אתגר ולנסות לנתח את כדאיות ההשקעה בארגז מהויסקי העתידי הזה למטרות אספנות. לא הרבה פרטים היו ידועים אז. המסקנה שלי אז הייתה שגם אם לא תהיה הצלחה גדולה, לא תהיה בעיה להיפטר מהבקבוקים לפחות במחיר עלות (כמובן לא בהכרח כולל עלות אכסון, הובלה ומשלוח לישראל, שעשויה להקפיץ את מחיר העלות לישראלים) וסביר שלמעלה מזה. אבל כסף גדול? לא האמנתי. המלצתי לוותר על ארגז ולהסתפק בשני בקבוקים – אחד לשמירה ומכירה ברווח סביר, והשני לשתייה.
והנה גיליתי, להפתעתי, שהויסקי שחזו לו יישון פוטנציאלי של 70 שנה בגלל החוזק, וכרגע עוד לא עומד בסטנדרטים מינימליים להיקרא סינגל מאלט (למען האמת, בשלב הזה הוא אפילו לא עומד בסטנדרטים של להיקרא scotch) , יצא למכירה כבר לפני כמה חודשים, בגיל שנתיים, במחיר של כ-37 פאונד לבקבוק. בקיצור, יש לי הזדמנות יוצאת דופן להוסיף את הפרטים שלא היו ידועים, לבחון את ההנחות שלי ולראות אם המסקנה עומדת בעינה. בואו נראה איזה פרטים התגלו עם הביקבוק:
1. לא ידוע מתי יבוקבק הויסקי ובאיזה גיל: בזמנו נאמר שויסקי בחוזק כזה הוא בעל פוטנציאל יישון של 70 שנה, ונרמז שהמזקקה עשויה בהחלט לשמור את הויסקי המוצע למכירה עד גיל כזה, או לפחות גיל מתקדם מאוד. בסופו של דבר הוא בוקבק כעבור שנתיים, בגיל שנתיים.
2. לא ידוע מה יהיה חוזק הויסקי המבוקבק: יחד עם ההנחה/רמיזה שהויסקי יזדקן שנים במחסני המזקקה, נרמז שהויסקי יבוקבק בחוזק חבית, עד כדי כך שה-Scotch Whisky Association יצאו בקריאה שמדובר בחוסר אחריות למכור ויסקי בכזה חוזק. בסופו של דבר, הבקבוק לא נמכר בחוזק חבית אלא דולל ונמכר בחוזק 50%.
3. לא ידוע כיצד יראה הבקבוק: אמנם Bruichladdich ידועים בעיצובים שהם לפעמים יוצאי דופן, אבל בסופו של דבר מדובר במשהו יוצא דופן במיוחד – בקבוק ויסקי שנראה כמו בקבוק וודקה פרימיום. לא בדיוק מסתדר על מדפים של אספנים שאוהבים סטים ואחידות מסויימת, והשלמת סדרות היא לפעמים המניע שלהם להשקעת כסף רב בבקבוקים יקרים וקשים להשגה.
4. לא ידוע מה היקף ההוצאה המוגבלת ועד כמה היא מוגבלת: בוקבקו 6000 בקבוקים בסיבוב הזה, ואני מעריכה שמדובר בכחמישית מה-Batch, והשאר נשמר ליישון ארוך יותר. הוצאה מוגבלת, אבל לא משחקת במגרש ה"נדירים".
5. Theme אספנות: כאמור, צורת הבקבוק לא מתאימה לשום Theme קיים, לא של Bruichladdich ולא של מישהו אחר. גם בתחום הגיל, הבקבוק הזה כל כך חריג שהוא לא מתיישב בטבעיות בשום Theme. שוב נותרת שאלת העמימות, כאשר ייתכן שיהיה ערך אספני גדול יותר אם שארית ה-Batch תבוקבק באותו פורמט כמו הויסקי הנוכחי, אם כי כרגע אין שום הצהרת כוונות בנושא.
6. שיווק: הנחתי בעבר ש-Bruichladdich יעשו רעש גדול מסביב לויסקי כשהוא יצא, מה שיעלה את הביקוש. בפועל, לא היה יותר מדי רעש, מה שמובן כשמוציאים ויסקי בן שנתיים שבקושי אפשר לקרוא לו כבר סקוטש.
כרגע נראה שהמסקנה שלי מלפני שנתיים עומדת בעינה, ואפילו קיצונית יותר בהתחשב בהחלטות המפתיעות שהתקבלו במזקקה בנוגע לשיווק הביקבוק הנוכחי. מחכה בסקרנות לראות את הביקבוקים הבאים מה-Batch הזה.
John Player Special – דרינק נחמד מאוד, ריח מתוק (קצת כמו מתיקות של סלק) וטיפה מנטה בטעם. הוא נשאר הרבה זמן, למרות שאי אפשר לקרוא לזה ממש פיניש. די חיבבתי אותו, למרות שמסביבי טענו בתוקף שאני הוזה ושיש לו אפקט של דלק על בלוטות הטעם שלי – כל מה שטעמתי אחריו הרגיש כמו מים. לא הכרתי את הויסקי הזה קודם, ומסתבר שאם הייתי מכירה, כנראה שהייתי נהנית ממנו הרבה פחות – כל מי שיודע כמה הוא עולה יגיד לכם אוטומטית שהוא מזעזע, למרות שהוא בסדר גמור (לפחות בעיני).
Johnny Walker Red Label – ג'וני אדום תמיד ביאס אותי, אבל אפילו בטעימה הזאת הוא היה הגרוע והסתמי ביותר. אין טעם, אין ריח, סתם צריבה קלה של אלכוהול. מצד שני, כולם התעקשו שה-JPS מקודם דפק לי את חוש הטעם והריח. נגיד. שיהנה מהספק.
Johnny Walker Black Label – ג'וני ווקר שחור, לעומת האדום, הוא כבר סיפור אחר. באף מרגישים ממש טיפה עשן, תפוז סיני (היתה קצת התלבטות לגבי איזה הדרים, בסוף יצא קומקוואט) ומרמלדה. בטעם – הדרים. ועדיין, המשכתי להודיע לכולם שהג'ון פלייר ספיישל הרבה יותר טעים. טוב, אולי יש משהו בתיאוריית הדלק. כנראה שאני חייבת לשני הג'וני ווקר טעימה חוזרת יחד עם ה-JSP, והפעם כשה-JSP אחרון.
Johnny Walker Green Label – ג'וני ווקר ירוק הוא בלנדד מאלט (למרות שאני ממשיכה לקרוא לזה פיור מאלט לפי ההגדרות הישנות, מתוך הרגל), כלומר מורכב אך ורק מסינגל מאלטים ואין בו טיפת גריין. ובכל זאת, למרות שיש ציפייה שהוא יהיה הרבה יותר מעודן, הוא נותן מכת אלכוהול קטלנית ומחוספס הרבה יותר מהג'וני השחור. לג'וני הירוק יש בעיקר טעם של סוכר שרוף, ומשהו קצת לימוני. באף – קצת מלפפון ואולי טיפ טיפה לענה. ג'וני ווקר ירוק הוא דרינק ראוי, אבל מכיוון שרמת המחיר שלו אחרת לגמרי, "ראוי" יחסית לבלנדדים אחרים זה ממש לא מספיק, ובמגרש של הסינגל מאלט הוא לא שחקן שמתקרב אפילו למעניין. בקיצור, מפספס מכל הכיוונים. עכשיו רק נשאר לסתום את החור בהשכלה בנוגע לג'וני גולד, שאני שומעת מסביב יותר ויותר שהוא וויסקי לא רע בכלל.
Cameron Brig - קמרון בריג הוא סינגל גריין, כלומר אין בו טיפה של סינגל מאלט והוא מזוקק כולו בזיקוק רציף. במפתיע, הוא הזכיר לי באף את גלנליווט 12 עם כל הפרחוניות שלו. מצד שני, לא הרגשתי שום דבר מעניין שאפשר לשים עליו את האצבע בטעם. לא מתחבר לי בכלל לסקאלה של הויסקי שטעמנו. עוף מוזר. נראה לי שהוא התחלה טובה לאנשים שויסקי קשה להם, אבל מתעקשים לנסות בכל זאת.
Old Clipper - השמועה מספרת שמדובר בכלל בויסקי שהוא המצאה ישראלית – סקוטש ממזקקה עלומת שם שקיבל בארץ את השם אולד קליפר והולך כאן לא רע. לא בדקתי לעומק בעצמי, אבל העובדה שאי אפשר למצוא עליו כמעט מידע בדרכים קונבנציונליות מחזקת את העניין. ככה או ככה, מדובר בויסקי עם ניחוחות של טופי ותה, וטעם של מיץ פטל עם דלק מטוסים. מתאים לחובבי ויטמינצ'יק שרוצים לקחת את השתייה שלהם צעד קדימה.
Famous Grouse - פיימוס גראוס ירגיש מוכר לחובבי מקאלן, שהוא אחד המרכיבים של הבלנדד הזה. המון שרי באף, וטעם שמזכיר סוכר שרוף (למה אני לא אומרת קרמל, שאלו אותי? כי קרמל זה שנייה לפני שהסוכר נשרף). בסך הכל נחמד, אבל אם מחפשים ויסקי שהוא דרינק פשוט, ישיר ומתקתק, עדיף כבר 
Dewar's - דיואר'ס הוא הבלנדד שהכי מתחרה עם הברבנים במגרש שלהם, בתוספת טיפת טעם מעושן. דרינק די כיפי, אבל אתם כבר יודעים מה אני מעדיפה.
White & Mackay – הכוכב הבלתי מעורער של הטעימה. ווייט אנד מקיי מיושן בעצמו בחביות, כבלנדד, ואפילו פעמיים. זה מורגש בהחלט. באף יש בעיקר שזיפים, ומתיקות של פירות, או יותר נכון, קומפוט. השזיף ממשיך גם לטעם, הפעם יותר שזיף מיובש (היי, תכף ט"ו בשבט, לא?). ויסקי מעניין, מורכב ורב טעמים יחסית לבלנדד, וכשמכניסים את מרכיב המחיר (קצת פחות מ-100 ש"ח לבקבוק), מקבלים את הבלנדד הכי שווה ומשתלם שיש.
Grant's - גרנטס הוא ויסקי שמלכלכים עליו לא מעט, אבל אותי הוא לא מבהיל. הוא מזכיר לי בעיקר טעם של "טרום-ויסקי" – כל מה שקורה לויסקי לפני שהוא מגיע לדוד הזיקוק. טעם של wash, טעם של גרגר שעורה מלותת שלועסים. מבחינתי זה מעורר אחלה זכרונות מהמזקקה, ואני מחבבת את הגרנטס מאוד. יש בו גם קצת מהמתיקות השרופה הזאת שהזכרתי קודם, אבל זה רק חלק מהמכלול.
William Lawson - טוב, זה כבר באמת היה יותר מדי בשלב הזה (אני שמה לב למגמה חוזרת לגבי הויסקי האחרון בטעימות האלה…).