Whiskology - ויסקי בלוג

אני אף פעם לא שותה בלנדד. כשבא לי דרינק שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, אני הולכת על ברבן. ויסקי אמריקאי הוא פשוט, ישיר, מתקתק ומחוספס, וזה כל מה שצריך מדרינק לא מחייב. בשבוע שעבר נקלעתי ברגע האחרון לטעימת ויסקי אמריקאי, מפגש אחד מסדרת מפגשים של כמה אנשים טובים שהחליטו לפרק את נושא הויסקי למרכיביו ולבדוק אותם אחד-אחד. על הבר נאספו הבקבוקים שכל אחד הביא איתו (חוץ ממני, העלוקה המזדמנת – קשה למצוא בקבוק ברבן נורמלי בהתראה של שעתיים) ואוכל שווה במיוחד, למרות שאני פזלתי בלי הפסקה אל קופסת הפח של Glenfarclas 105 שעמדה שם על איזה מדף (נו, בני, אתה רואה? רק כתבת שהם הגיעו לארץ ושנתת לשלושה אנשים לטעום, ויומיים אחר כך אני בוהה בקופסה בבית של אחד. עולם קטן).

בד"כ במפגשים כאלה אין לי יותר מדי כוח לתעד רשמי טעימה, אבל הפעם היה מדובר בטעימה יותר מסודרת, עם אנשים שבאו לטעום וללמוד ועם המון מידע שזורם ברקע, אז הייתי ילדה טובה במיוחד ורשמתי הכל (אגב, איכשהו החמצתי את שם הויסקי הראשון שטעמנו, הויסקי בוטיק ההוא – תזכירו לי איך קוראים לו? עדכון מאוחר: קוראים לו Stranahan’s Colorado Whisky, וגם גיליתי ששכחתי את הג'נטלמן ג'ק).

Jim Beam Rye – ג'ים בים שיפון. מורכב יחסית, פיניש בינוני באורך. מאוד רענן, באף טיפה אניסטי ויש בו קצת מנטה. לגבי הטעם אני קצת מתלבטת – יש שם איזה טעם שבלט לי אבל אני מתקשה לתת לו שם. איזה ירק לבן. קולורבי? צנונית? נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל זה שם. שי, בתור מומחה טעמי ירקות ותבלינים בויסקי, תן איזה שלוק מהג'ים בים הצהוב ותעזור. בכל מקרה, אחד הברבנים המעניינים שיצא לי לטעום. יש סיכוי שהוא יהפוך אצלי לדרינק עם מקום מכובד משל עצמו ולא על תקן "תביא ברבן, לא משנה איזה".

Jim Beam Choice - ג'ים בים שעובר סינון דרך פחם מייפל. די שטוח, פיניש לא קצר אבל סתמי ולא קורה בו כלום. יש בו קצת מנטה, גם באף וגם בפה. אחרי ה-Rye, הוא היה סתמי ומאכזב.

Heaven Hill – כנראה הויסקי היחיד שאפשר לשתות בפחות מ-90 ש"ח לבקבוק בלי השלכות רפואיות קשות. כמעט כמו מים בזמן השתייה – אין ריח, אין טעם. רגע אחרי מרגישים איזה מתיקות קלה ואת החספוס. קצת מוזר, אבל את הצריבה של האלכוהול מרגישים ממש בתחתית הגרון ולא לפני. סביל לקוקטיילים שלא צריך בהם ברבן עם יותר מדי אופי, אני מניחה.

Evan Williams – סוג של אח גדול ונורמלי ל-Heaven Hill. מרקם מאוד Oily (סוף סוף אפשר לדבר על מרקם בטעימה הזאת), מתוק בפה ומתוק באף, כשבאף יש גם איזה רמז לדלק (לא מדדתי אוקטן – עד כאן, יו נואו ) ולאיזה סוג של צמח עם עלים ירוקים ובשרניים ששכחתי את שמו – אוף, איפה השכלת הטיולים שלי כשצריך אותה פעם בעשור.

Woodford Reserve – סוף סוף הגענו לברבן שאפשר לטעום כמו סקוטש – ריבוי טעמים, התפתחות. באף, בהתחלה יש יוד, וגומי כמו הבפנים של בלון (תחזרו לרגע למסיבה ההיא בגיל 11 כשניסיתם לנפח בלון ובאמצע אחת הנשיפות שאפתם בטעות את הכל פנימה – כזה. ). אח"כ קצת לימון מתוק והמון המון מייפל. בפה – המון עץ, מייפל שמתגבר מאוד בפיניש. בסוף הפיניש מחכה קצת חמיצות, במפתיע.

Blanton's – נדמה לי שטעמנו את הבלנטונ'ס סינגל בארל, מי שהיה שם – תקנו אותי אם אני טועה. מזהירה מראש: אלה רשמי טעימה הזויים במיוחד. באף הרחתי איזה צמח מר שלא יודעת לשים עליו את האצבע, קצת דבק פלסטי ומין מתיקות מעודנת שהזכירה לי יותר מהכל טמאגו, החביתה המתקתקה מהסושי. גם בפה הסתובב הטמאגו הזה, קצת טימין יבש ובקצה היתה איזו מתיקות שרופה, קצת כמו קרמל. בסך הכל ויסקי חזק ומחוספס במיוחד. לא ממש תואם לבקבוק המעודן שלו.

Knob Creek – די, זה כבר יותר מדי ויסקי מכדי לכתוב משהו…

אז מה לסיכום? מצד אחד הופתעתי לטובה, ומצד שני הטעימה רק חיזקה את מה שחשבתי קודם. זאת הפעם הראשונה שטעמתי ברבנים ברצינות, ויש בהם הרבה יותר מסתם מתיקות וחספוס. במיוחד באלו שמיושנים טיפה יותר או מזוקקים אחרת (בקיצור, דומים יותר לסקוטים…). אבל דוקא במורכבים שבהם, החספוס הטבעי של ברבן לא מאפשר להנות מהם כמו שצריך, ומצד אחד הם יותר סיפוק סקרנות אינטלקטואלית מאשר דרינק מרגש, ומצד שני לא פשוטים מספיק כדי להיות דרינק פשוט וכיפי. הויסקי האמריקאי הסטנדרטי יותר, לעומת זאת, נשאר פשוט ופשטני כמו שתפשתי אותו בעבר, אולי עם עוד כמה טעמים יותר מזוהים פה ושם. בקיצור, ברבן נשאר מבחינתי דרינק שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, אבל אני רצה לקנות לי ג'ים בים צהוב. מקווה שיצא לי להתעמק קצת יותר בויסקי שיפון מתישהו – נראה לי ששם האקשן האמיתי.

אוף. רק התחיל החורף ומאחורי כבר שני מרתונים של שפעת. הוירוסים אוהבים אותי בדרך כלל דווקא בחילופי עונות, לפני שבאמת קר. חוץ ממרק עוף, יש רק תרופה אחת שמעבירה את השפעת הזאת במהירות, או לכל הפחות במצב רוח טוב. את ה-Hot Toddy הכיר לי מוש, המנהל לשעבר של פורום יין ואלכוהול בתפוז, שאירח אותי לכמה ימים במנצ'סטר רגע לפני החזרה שלי לארץ מסקוטלנד. חטפתי בגלזגו דלקת גרון קטלנית במיוחד (אני חושדת בדוכן הפלאפל של הסורי על Great Western Road מול Buckingham Terrace), והגעתי למנצ'סטר בזחילה. במנצ'סטר חיכה לי ספל ענק על Hot Toddy, וזה פעל מיד.

מתכון ל-Hot Toddy (גירסה קוטלת חיידקים במיוחד, שפותחה במהלך הזיות שפעת):

מרתיחים בסיר קטן כוס מים עם 1 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי קצוץ, וממשיכים לבשל עוד כמה דקות על אש קטנה אחרי הרתיחה. מוסיפים עוד כוס מים ומרתיחים שוב. תולים על הסיר שתי שקיות תה ומכינים תה חזק.

בכוס Pint או כל כוס ענקית אחרת שמגרדת את החצי ליטר, שמים:

• כמעט שני שליש תה מהסיר (אפשר עם הג'ינג'ר או לסנן אותו).
• מיץ מלימון שלם, פחות פרוסה דקה שחותכים ממנו לפני הסחיטה.
• 2-3 כפות דבש
• 2 צ'ייסרים של ויסקי לא מעושן*
• פרוסת לימון
• 2-3 מסמרי ציפורן

מערבבים הכל, שותים חם ומחכים לראות מה יקרה. או שקטלתם סופית את כל הוירוסים, או שהפכתם אותם לעמידים לשואה גרעינית.

רק בריאות!

*למה לא מעושן? כי ניסיתי, זה לא יוצא טוב עם המרכיבים האחרים. ניסיתי עם לגבולין פדרו חימנז דיסטילרז אדישן 1986, שאני מרבה ללכלך עליו בכל הזדמנות. גירסה מאוד לא מאוזנת ולא מוצלחת, לטעמי, ולכן אני משתמשת בו לכל הניסויים המוזרים בויסקי. באמת שעדיף פה איזה בלנדד פשוט, גם ככה המרכיבים האחרים יבלעו כל ויסקי מעודן מדי.

החודש נערך אתגר המבקבקים העצמאיים השנתי של ויסקי מגזין, וכמו בכל שנה, זה גורם לי לחשוב על הטעם בביקבוקים עצמאיים. אני מכירה לא מעט חובבי ויסקי שמזדמנות להם קניות ויסקי ספונטניות בנסיעות לחו"ל, ובדרך כלל הם קונים "על עיוור". איזשהו צירוף של שם מזקקה שנשמע מוכר, מספר שנים מרשים על הבקבוק ואולי המלצה מהמוכר. וכמובן, האחראי הראשי לרכישות ויסקי בלתי נשלטות: הכיתוב "בקבוק מספר X מתוך 270 בקבוקים", שעושה את הצמרמורת הקטנה הזאת של "אולי בכל זאת קניתי עכשיו את הויסקי הכי מעולה וחד פעמי בעולם, ורק עוד 269 אנשים מבינים את זה גם". וכך הם חוזרים לפעמים עם בקבוק ויסקי של מבקבק עצמאי במקום ויסקי סטנדרטי של מזקקה. אז מה כל כך מיוחד במבקבקים עצמאיים ובויסקי שהם מוכרים לנו? האם הויסקי שלהם שווה את הטרחה ואיזה ערך יש לתחרות המבקבקים העצמאיים של ויסקי מגזין?

מבקבקים עצמאיים (independent bottlers), בשונה ממזקקות, לא מייצרים ויסקי בעצמם, אלא קונים חביות ויסקי נבחרות ממזקקות ומבקבקים אותן תחת שמם במקום תחת שם המזקקה. לפעמים הם בעלי מחסני אכסון וחברות ביקבוק, ולפעמים הם שוכרים מאחרים אפילו את שירותי האכסון והביקבוק ועוסקים בשיווק ומכירה בלבד. למעשה כל אחד יכול להיות מבקבק עצמאי, ע"י רכישת חבית מאחת המזקקות שמציעות את האפשרות הזו בשנים האחרונות, כמו Arran, Bruichladdich ואחרות. בבארים בחו"ל שמתגאים באוסף הויסקי הגדול שלהם, אפשר למצוא לפעמים איזה בקבוק עם שם כמו "John's Greatest Finest Exclusive Selection", מקושט בתווית מטופשת במיוחד שנראה שצויירה על ידי בתו בת השלוש של בעל החבית, שהחליט להגשים חלום.

רוב המבקבקים העצמאיים, אם לא כולם, טוענים שמומחים מטעמם בוחרים את החביות הטובות והמיוחדות ביותר מהמבחר שבמחסני המזקקות. חביות טובות עד כדי כך ששווה להפריד אותן מהתוצרת הקבועה של המזקקה, לפעמים ליישן אותן כמה שנים נוספות ולהוציא את הויסקי שבתוכן לחנויות תחת הכותרת "הוצאה נדירה" או "הוצאה מיוחדת". מדובר תמיד בהוצאות מוגבלות ביותר, כיוון שהן כוללות לכל היותר מאות בודדות של בקבוקים (מספר הבקבוקים שאפשר לייצר מחבית אחת, או לכל היותר כמה חביות ספורות). גם המזקקות עצמן עלו על הפטנט, וחלקן מוציאות כל הזמן מהדורות "מיוחדות" לרגל אירועים שונים או סתם לרגל הגדלת התזרים. באופן אישי, נתקלתי כבר בויסקי סתמי לחלוטין של מבקבקים עצמאיים מוערכים, שנופל משמעותית מהמוצר הרגיל של אותה מזקקה, ומצד שני, נתקלתי בהוצאות מבריקות שמשאירות הרחק מאחור את היכולת של המאסטר דיסטילר של המזקקה לבחור חביות ראויות ולהוציא מוצר מדויק. מצד שלישי, ישנן מזקקות שאת הויסקי שלהן פשוט אי אפשר לקלקל וכל חבית תהיה לכל הפחות טובה מאוד, כך שהביקבוק העצמאי לא מוסיף ומחדש אבל גם לא גורע.

חלק מהמבקבקים העצמאיים ממתגים את עצמם כמבקבקים של ויסקי נדיר. המבקבקים הללו מתרכזים בויסקי שמיושן שנים רבות, שמקורו לפעמים במה שנקרא "מזקקות אבודות" – מזקקות שאינן קיימות עוד. במחצית הראשונה של המאה העשרים נסגרו מזקקות רבות בסקוטלנד, ומדי פעם מופיעים סטוקים ישנים של ויסקי בחביות שנשמרו עד היום במחסנים כאלו ואחרים ובעליהן החליטו פתאום למכור. לפעמים, החביות מאוכסנות במחסני מזקקה חדשה שקמה על חורבות המזקקה המקורית, וזו הדרך היחידה של בעלי המזקקה להוציא מהאוצרות שיש להם במחסן ויסקי שלא תחת מותג המזקקה. האם ויסקי זקן הוא בהכרח ויסקי טוב יותר? תלוי. לפעמים הגיל מרכך את הפינות החדות ומתקבל ויסקי רך יותר ומורכב יותר. לפעמים עץ החבית משתלט על הכל וטעמים אחרים נעלמים לחלוטין תחתיו. בכל מקרה, לשתות ויסקי יותר מבוגר ממך זו חתיכת חוויה, אם לא קולינרית אז לפחות תרבותית.

לבסוף, ישנם מבקבקים עצמאיים שלא מתאמצים במיוחד בחזית היוקרה והייחודיות. בדיוק כמו שהן עושות עם שמפו ואפונה קפואה, ישנן רשתות שיווק שהפכו את הויסקי סינגל מאלט למוצר צריכה בסיסי תחת המותג שלהן, כשהדגש הוא על הזמינות והמחיר הזול. הייתם קונים ויסקי סינגל מאלט של Life בסופר פארם? או ויסקי גלן שופרסל 12 שנה ב-89.90 ש"ח? לקנות Tesco ספייסייד סינגל מאלט 12 שנה בהחלט אפשר, ואפילו מסתבר שמותגי הסופרמרקט האלה לא רעים בכלל, בודאי ביחס למחיר.

בינתיים, שאלת הכדאיות נשארת פתוחה (ובעצם, לא הספקתי להתייחס כאן למה שפתח את העניין – אתגר המבקבקים העצמאיים. אולי בהמשך…). אישית, ולמרות שנתקלתי בביקבוקים עצמאיים מעולים במיוחד, אני תמיד מעדיפה תוצר מקורי של המזקקה. אני לא כל כך אוהבת הימורים בויסקי, מעדיפה להסיק מסקנות מבוססות יחסית משילוב של נסיון פרטי עם רשמי טעימה של אחרים וקצת אינטואיציה. די מובן וברור שכל ויסקי חד פעמי של מבקבק עצמאי, ידוע ומוערך ככל שיהיה , תמיד יהיה הימור גדול יותר מתוצר קבוע, שצוות מזקקה שלם חותר אליו שוב ושוב במשך שנים. והכי גרוע, נניח שהביקבוק העצמאי שקניתי מסתבר כויסקי מופלא במיוחד – כל לגימה תהיה שילוב של עונג עם תסכול וצער, כי כל לגימה תקרב אותי אל הסוף של בקבוק שאי אפשר יהיה להשיג עוד כמוהו לעולם. ומה שווה ויסקי אם הפיניש שלו חמוץ?